החלטה בתיק ת"א 23332-05-12

לפניי בקשה במסגרתה נתבקש בית המשפט לסלק על הסף תביעת שיבוב שהוגשה לפי סעיף 328  לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 בסך של 207,250 ש"ח, מחמת התיישנות ומעשה בית דין. 

גדר הדיון

הניזוק נחבל באופן קשה כאשר תלמיד תיכון היכה אותו בבית החזה (להלן: אירוע הנזיקין או האירוע). כתוצאה מהאירוע הניזוק נותר מחוסר הכרה כארבע שנים עד למותו. המל"ל שילם לניזוק גמלאות - קצבת נכות כללית בגין ילד נכה וכן קצבת שירותים מיוחדים ובגין גמלאות אלה תובע החזר גמלאות מהנתבעים.

בבקשתה טענה הנתבעת כי בתביעת שיבוב של המל"ל נמנית תקופת ההתיישנות של המל"ל החל מיום שבו נפגע הניזוק והפנתה לפסק דין ע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית יצחק ואח' (לא פורסם) ניתן ביום 18.12.2001) (להלן: ע"א המל"ל נ' עמית), לטענת הנתבעת במקרה דנן הנפגע עמאר חילף ז"ל (להלן: הניזוק), נפגע ביום 3.11.2003, זהו היום שבו נולדה עילת התביעה ולפיכך חלפו שנתיים מתום תקופת ההתיישנות ודין התביעה להידחות.

עוד טענה הנתבעת בבקשה, כי ביום 16.3.2006 הגישו הוריו ואפוטרופסיו של הנפגע תביעה בשמו לתשלום נזקי גוף (ת.א 339/06) וביום 21.2.2010 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, לפיו ישלמו הצדדים השונים לעיזבון הניזוק מעל 450,000 ש"ח. בהסכם נכתב כי הסכומים ששולמו "הינם לסילוק מלוא תביעותיהם ונזקיהם של התובעים, בלא יוצא מהכלל, לרבות תביעות מיטיבים למיניהם".

לטענת הנתבעת, בהתאם להסכם הפשרה המחלוקת בין הצדדים הסתיימה והוא כלל אף תביעות מיטיבים ובכללם המל"ל. נטען כי המל"ל הינו חליפו של הניזוק ובהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, מושתק מלתבוע את הנתבעת באותה העילה והסתיימה בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין.

התובע טען בתגובה כי התביעה הוגשה בשל פגיעתו של הניזוק, יליד 26.5.1987, בעקבות אירוע מיום 3.11.2003 אשר גרם לפטירתו ביום 17.10.2007. הניזוק היה קטין במועד התאונה ובהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בחישוב תקופת ההתיישנות לא תבוא במניין התקופה שבה עדיין לא מלאו לנפגע 18 שנים, שהרי אלמלא נפטר הנפגע הייתה לו זכות תביעה עד ליום 26.5.2012. המל"ל נכנס בנעליו של הניזוק שכן מדובר בתביעת שיבוב ותקופת ההתיישנות המיוחסת לניזוק עד גיל 25, חלה גם על המל"ל.

לעומתו, הדגישה הנתבעת כי מדובר בתביעה שהוגשה בחייו של הניזוק ולכן התובע בא בנעליו של הניזוק ולא יורשיו.

עוד טען התובע, כי עילת התביעה נוצרה ביום פטירתו של הניזוק וכי הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע שבעת פטירתו של אדם, עילות התביעה שעמדו לו יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. התובע הוסיף כי לא היה צד להסכם הפשרה שנחתם בעניינו של הניזוק ואין בנוסחו כדי למנוע תביעת שיבוב.

הנתבעת השיבה לתגובת התובע וטענה כי הטעם העומד מאחורי סעיף 10 לחוק ההתיישנות לגבי הארכת תקופת התיישנות לקטין תחל בהגיעו לגיל 18, הינה כי הקטין אינו יודע לנהל את ענייניו, אולם משנפטר הניזוק אין מקום להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות. נוסף על כך, נטען כי אין להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מיום מות הניזוק משום שהתביעה היא לשיבוב בגין הטבות שניתנו לנפגע בחייו.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 18.10.2012, טען התובע כי אף אם יונח שדין יורשיו של הניזוק כדין המל"ל, תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ממועד הפטירה של הניזוק.

הנתבעת טענה, כי במצב שבו ניזוק נפטר מוארכת תקופת ההתיישנות לאחר מותו תקופת ההתיישנות היא מעבר לשבע שנים, מצב זה אינו הגיוני ואינו מתיישב עם המגמות בפסק דינו של כב' השופט עמית ברע"א 901/01 הוועדה של האנרגיה האטומית נ' עדנה גיא ליפל (לא פורסם) ניתן ביום 19.9.2010.

הנתבעת הפנתה לחוק הביטוח הלאומי וטענה כי על הניזוק להודיע למל"ל על קיומה של תביעה נגד  המזיק או הצד השלישי, בעוד אין כל חובה על המזיק לעדכן את המל"ל בדבר קיומה של תביעה מצד הניזוק. עוד טענה, כי הניזוק עשוי להרוויח מעצם הדיווח 25% מגובה הפיצוי או להפסיד את גמלתו במצב שלא דיווח ואילו המזיק לא היה רשאי לקחת בחשבון בעת חישוב הפיצויים ששילם לניזוק את תגמולי המל"ל ששולמו או שהיו צפויים להתקבל, וזאת בהתאם לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 86 לפקודת הנזיקין.

דיון והכרעה

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות ולמועדים הנוגעים לעניין:

·         ביום 26.5.1987 נולד הניזוק.

·         ביום 3.11.2003 אירע אירוע הנזיקין.

·         ביום 16.3.2006 הגיש הניזוק תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה.

·         ביום 17.10.2007 נפטר הניזוק.